בדידות מעלה בי פחד איום ונורא. לא רק בי. אני בטוחה שאצל רובנו, אם לא כולנו, קיימת חרדה מבדידות.
אני מוצאת את עצמי לפעמים שקועה במחשבות על העתיד ומבקשת רק דבר אחד, שלא אשאר חלילה וחס בודדה. הרי האדם יצור חברתי מטבעו, וחלק נכבד מחיינו אנו מבלים בחברת אנשים שונים ומגוונים. אם זה בעבודה, משפחה חברים עמיתים וסתם כך משתעשעים לשוחח עם אדם שפגשנו כך במקרה.
אך מה קורה עם אנשים שחשים לא במיטבם? הם חייבים להתנתק מהחברה כי הם מתביישים או אולי חוששים שהחברה תתייחס אליהם בצורה עוינת? החברה עצמה מנדה אותם לעיתים בגלל התנהגות לקויה או חוסר נעימות לשהות במחיצתם. מה קורה אם תחושת הבדידות תפגע חלילה גם בילדינו?
שנה ויותר לתוך חיי המגפה שפקדה אותנו. יוצא לי לא מעט לשוחח עם הורים שמודאגים עד מאד מחיי החברה שהשתבשו לילדיהם. בייחוד בגיל הבגרות, זמן בו הפן החברתי חשוב כל כך.
מספרים על ילדים שחשים בודדים מאד, מאחורי המסך ובתוך החדר הסגור, מצב שגם כך אופייני לגיל ההתבגרות אבל בשנה החולפת הקצין מאד. מבינה את החששות של אותם ההורים, בהחלט בדידות היא מגפה בפני עצמה ולצער רבים מאיתנו איננה מקבלת מספיק תשומת לב וכך עוד ועוד אנשים מסתגרים בתוך עצמם. כעת עם הסגרים בכלל אנשים נכנסים לתוך פינה חשוכה ובודדה עד מאד.
אך כאן חייבת להישאל שאלה, האם החברה שלנו מחנכת אותנו להיות בני אדם שבאמת אכפת להם אחד מהשני? האם אנו מגדלים את ילדינו על הערכים הנכונים? שולחים אותם לבית הספר ללמוד דבר או שניים על תקשורת בין אישית מקרבת באמת? כזו שרואה את כולם לנגד עיניה? שכל ילד וילדה ירגישו בטוחים, שווים ובהחלט תורמים לחברה כולה?
אולי, אם היינו מחנכים ומתחנכים על ערכים של חברה אוהבת, מתקשרת, לא תחרותית, נותנת להבין שכולנו חלק ממכלול אחד שלם, האם גם אז היינו חווים ושומעים על עוד ועוד אנשים שנכנסים לתוך בור עמוק וחשוך הנקרא בדידות?