האהבה שלי לספרים

כשפגשתי את אבי בנותי האמריקני שהיה שמונה חודשים בארץ, עולה חדש מאמריקה, שפגש אותי בירושלים והתאהב בי ממבט ראשון, מיד אמרתי לו בגאווה גדולה שאני מתכוונת לכתוב ספר. אבי בנותי פרץ בצחוק רם ועמוק. לא הבנתי מדוע, נעלבתי וחשבתי שהוא צוחק לחלומותי אך הוא הרגיע אותי ואמר שכבר שמונה חודשים, מאז שהגיע לארץ, כל אדם ואדם שפגש, מיד בישר לו שהוא מתעתד או כבר בעצם כותב ספר. "כמובן, אנחנו עם הספר" עניתי מיד בגאווה גדולה. 

כבר מגיל צעיר הייתי מבלה את כל עיתותי בקריאת ספרים. אמי היקרה, גם כן תולעת ספרים רצינית, היתה אחראית על השכלתי. היא זאת שהעבירה את אהבתה לספרים אלי והיא זאת שחשפה אותי למגוון רחב של ספרים. את "למי צילצלו הפעמונים" של המינגווי בלעתי בגיל עשר ואחריו בא דוסטויבסקי וכן הלאה. לבנותי, לעומת זאת, לצערי לא הצלחתי להעביר את האהבה הזאת לספרים. הן קראו את "מאה שנים של בדידות", "ציד בודד הוא הלב", האגדות של אוסקר ויילד ועוד הרבה קלאסיקות נהדרות אבל המשיכה לקריאה לא נחרתה בליבן. 

אצלי האהבה הגדולה לספרים נותרה בעינה כמו גם לקריאה בבלוג https://laitman.co.il/ . הספריה שלי עמוסה בספרים, ממש עולה על גדותיה. לקראת חג הפסח ביקשתי מבתי שתמצא לי עזרה בניקיון הספריה. הסתובבתי כמה ימים סחור סחור, בוחנת את גובהה של הספריה, את המוני הספרים המאובקים עליה שממתינים ליד רכה שתנקה אותם כפי שמגיע להם, אחרי שהבנתי שעזרה לא תגיע החלטתי לקפוץ כמו נחשון ליאור הסוער והסתערתי בעצמי על הספריה. ניקיתי ואיבקתי המוני ספרים. חלקם ירשתי מאבי, ספרי הגות יהודית וסופרים כמו עגנון, י"ל פרץ, שלום עליכם וחלקם צברתי אני במהלך השנים. זאת היתה הזדמנות נפלאה, מסע מעניין אל נבוכי הזמן, אל הסיפורים שאהבתי כל כך, היה קשה פיזית אבל מענג לאין שיעור ומעיר את הלב. 

לפני מספר ימים, באורח פלא, קיבלתי ספר שסבי, אלתר יעקוב שחראי, כתב על טבריה, מתנה מרגשת מאוד. פתחתי את סיפרו של סבי והינה סבי כותב על עירו וחולק עם הקוראים מהידע שלו. שמחתי שיכולתי להתחבר בדרך הזאת עם סבי, שאותו לא הכרתי מעולם, ושוב נוכחתי לדעת כמה כח והשפעה יש לספרים עלינו וכמה שהם יקרים לליבי.